חטא הגאווה 

חטא הגאווה

בגדול, אין לי בעיה עם שחצנים. יש לי בעיה עם הבטחות ללא כיסוי לעומת זאת, אלה שהשחצנות באה להם בלי משהו שיגבה את זה, ככה על ריק. היהירות היא אפילו יותר בעייתית בעיני , אלא שמרשים לעצמם להרגיש עליונים על אחר, כאן זה אפילו לא משנה למה או בזכות מה, אם בכלל.

חשבתי לעצמי הרבה , מה יש בה בשחצנות שכל כך לא נעימה לנו? למה היא גורמת לכיווץ, למה הרגשתי צורך להתקיף, להתגונן. האם היה כאן משהו שעלי לתת עליו את הדעת?

כשאנחנו לא בטוחים בעצמנו או לא לגמרי מאמינים ברעיון מסוים, אנחנו עושים לאדם אחר את העבודה קלה לבוא ולערער אותנו, להטיל בעצמנו ספק. אני בטוחה שגם מידת הקרבה של האדם אלינו או המעמד שלו עשויים להשפיע רבות על תפיסתנו בנוגע לעצמנו או לנושא כלשהו.

השאלה היא מדוע אנשים חשים צורך להתנשא, להתנהג כעליונים, כלפי אנשים אחרים, על אחת כמה וכמה כלפי האנשים הקרובים להם ביותר? ובכלל אם אתה אדם כל כך גדול וחכם מדוע אתה "יורד" על אנשים "קטנים" כביכול - בעיני נכון יותר להעצים, להקשיב, להיות פתוח, להיות צנוע קצת- לא הרבה , להיות בן אדם. הרי אם אדם כל כך גדול, חכם, יפה, עשיר או לא משנה מה, אני מצפה שאותו אדם יהיה סופר מבסוט מעצמו ולא ירגיש צורך ללכת על בהונות של אחר.

בשום מוסד לימודי, אקדמאי, אין קורס ב"איך להיות אדם טוב", לאורך מסלול חיינו אנחנו מושפעים בראש ובראשונה מההורים שגידלו אותנו וחינכו אותנו, מהמשפחה הגרעינית והמורחבת, הגננת, המורה, המדריך , המפקד וכו'. אבל בתוכנו יש מטען אישי, מוסר, מצפון לא משנה איך תקראו לזה, הוא מכוון אותנו איך לנהוג באחרים, לא תמיד יש איזון מול הדרך בה היינו רוצים שאחרים ינהגו בנו. מספיק שמשהו קורה בדרך, שמשהו אמר לנו משהו, השפיע עלינו ולימד אותנו מתוך ניסיונו הפרטי והלא משקף ואנו נאמץ זאת לעצמנו באופן שגוי, שיגרום לכל השקפת העולם שלנו ונקודת המוצא לנהוג בדרך מסוימת שלא בהכרח נכונה, ואז נחפש לעצמנו תארים ותכונות שיחפו על חוסר, שישמשו לנו כמסכה, מנסים בתחכום לא רב לשלוט במחשבותיו של האחר עלינו.

לא רק החזקים שורדים, חברים אמיתיים אין רק באגד, לעיתים כן נכון לערבב ביזנס ופלז'ר, לא תמיד מי שטוב טובע, ועוד שלל "פנינים" המשקפות הסתכלות חד ממדית על העולם מצמצמות את אפשריות הפעולה שלנו. כאשר אנחנו מגבילים את עצמנו וכובלים את עצמנו תחת סיסמאות אנחנו מפסידים לטעמי. נכון יהיה לשמור את פיסות המידע ולהרכיב את הפאזל הפרטי שלנו, לא להשקיף על העולם מבעד למשקפיים צרי אופקים.

לטעמי, דווקא אנשים קטנים מסתתרים מאחורי מילים גדולות ותארים מרשימים כביכול, כאלה שיעשו את העבודה ויפצו על אגו רופף. באימון אישי, אחד הדברים הראשונים שעובדים עליו,  היא תחושת הביטחון של אדם בעצמו, אמונה בו וביכולותיו, בשום מקרה לא מדובר להרגיש טוב בעצמי ולעשות זאת על חשבון האחר. אדם בזכות עצמו ראוי שיאמין שיש לו היכולת להשיג את מה שהוא חפץ בו, שיאהב את עצמו עם כל מה שיש בו. לא מדובר על להיות מלא בעצמך עד אפס מקום כך שאתה לא יכול להכיל אדם אחר.

מניסיוני האישי וגם כמאמנת, אני מוצאת שכאשר אנו חשים שיש בידינו כל המידע הדרוש, אנחנו למעשה כמו כלי מלא בנוזלים עד אפס מקום, לא ניתן לצקת לתוכו אפילו לא עוד טיפה אחת, אני מציעה לעיתים להניח בצד את מה שאנחנו חושבים ויודעים, לרוקן קצת את הכלי שלנו ולאפשר למידע חדש להיכנס לתוכו, לרענן , להתערבב, להמציא דברים חדשים.

אין ספק שהחיים קצרים מידי בכדי שנשקיע אנרגיה בכל אחד בכל עניין, מותר להיות "חרשים" לפעמים, לא לסבול אם לא חייבים. לכוון רחוק, להאמין ולהשיג. חטא הגאווה עשוי לגבות מחיר יקר כפי שנוכל ללמוד מדפי ההיסטוריה, התנ"ך והמיתולוגיה היוונית, ואף מופיע ב"שבעת החטאים", לחוש גאווה עצמית זו מטרה נעלה של כל אדם, לשמור על פרופורציות, כאשר הגאווה מבוססת על מעשיו האישיים והישגיו ולא רק בהשוואה לאנשים אחרים בסביבתו.  כך יתאפשר פרגון הדדי, כבוד, הערכה, אתם יודעים, כל הדברים הבסיסים הדרושים למערכת יחסים טובה .